רוצה להיות BFF? הירשמי לניוזלטר שלנו!

ממתקים לשבת

  |   7 בדצמבר 2012

מאז ומתמיד היה נדמה לי שהחיים קשים עלי. ברור שלכולנו לא קל, אבל נדמה לי שלי קצת יותר לא קל, כלומר קשה, כלומר בלתי אפשרי לשרוד בעולם הזה. תקראו לי אגוצנטרית, תקראו לי ילדותית, אבל פשוט לא קל לי.

נדמה לי שכל דבר שהחברים שלי עוברים בקלות יחסית, הופך אצלי לסיפור גדול ואפילו אם כלפי חוץ זה נראה שהכל בסדר, אצלי בראש יש תוהו ובוהו. אז אני נעזרת בכל מיני סממנים חיצוניים שיעזרו לי לעבור יום אחר יום בשפיות יחסית ומנהלת לעצמי מסגרת של חוקים וכללים שמאפשרים לי לעבוד על כולם שאני בעצם אדם נורמלי. אבל מידי פעם אני פשוט לא מצליחה להשקיט את כל המחשבות האלו שמתרוצצות לי בראש כמו עכבר במלכודת ואני מוצאת את עצמי תוהה במחשבות וגם ברחוב.

שישי שעבר היה עוד יום שכזה, העגמומיות פשוט לא הרפתה ממני ולא הייתי צריכה סיבה בשביל הדיכאון התורן, אבל הוא היה שם ואני החלטתי להוציא את עצמי בצהרי היום לרחוב. לאחר כמה ימים של גשם השמש היתה בשמיים, חנוכת רחוב שנקין היתה בעיצומה וחשבתי שאנשים, מוזיקה וקצת ווינדו-שופינג יעשו לי טוב.
אבל מסתבר שטעיתי, היה צפוף, חם ומיוזע וחגיגות הרחוב נראו בעיני כמו המולה אחת גדולה ורועשת.
אז התחלתי לעשות את דרכי חזרה לכיוון רוטשילד, חולפת על פני החנויות ואפילו לא מסמנת לעצמי מטרות לרכישות הבאות ולפתע נעצרתי. מול שנקין 34, תפסה את עיני צבעוניות שהבחנתי בה ימים קודם לכן מעל גבי הפייסבוק.

את גיא גיל לא הכרתי, אבל הוא הוסיף אותי בפייסבוק כמה ימים לפני כן ואני אישרתי אותו באותו נוהל בו אני מאשרת אנשים אותם איני מכירה- יש לנו מספיק חברים משותפים? וורי וול- איי אקספט!
מעבר מהיר על הפרופיל שלו גילה לי כי מדובר במעצב תכשיטים ולא סתם תכשיטים, אלא תכשיטים צבעוניים, קסומים שתופסים את העין ולא מרפים. על הקיר שלו גילה לי שהוא מעניק שמות של בחורות לתכשיטים השונים ושאלתי חצי בהומור "מה עם עגילי קשת?" לאחר שעה קלה הוא העלה את התמונה הבאה:

ישר התאהבתי ואמרתי לעצמי שבהזמנות אקפוץ לקנות (נו מה בנות, תכשיט על שמכן- לא תקנו?)
ונחזור רגע לשינקין, רגע אחד של התלבטות מול החנות שלו, בכל זאת, כל הצבעים האלו בוודאי דורשים שמחת חיים מינימלית ואני מרגישה יותר כמו סנאי דרוס, אבל נכנסתי בכל זאת ולא רציתי להתעכב, רק אקנה את העגילים ואחזור אל ביתי להתחבא מתחת לשמיכה. אז רכשתי את העגילים מהר מהר ורגע לפני שיצאתי לא יכולתי שלא לעצור ולהביט. הצבעים היפנטו אותי, הרגשתי כמו ילדים בחנות ממתקים שעומדת מול שפע ענק ורק צריכה לבחור בין 'טעים' ל-'טעים'. אז עברתי במבט והתעכבתי על העגילים והשרשראות והצלחתי רגע לנשום ולחייך ולהרחיב את הנשימה והיה נדמה לי שהזמן עצר לקצת ואני לא אני, אלא מישהי אחרת.
הדרך הביתה כבר היתה יותר קלילה והשמש היתה נעימה ורציתי עוד קצת מהמתוק ועוד מהצבע, אז עצרתי בחנות הפרחים בשנקין וקניתי עציץ למרפסת, שתרגיש צבעונית כמוני.
ובבית ענדתי את העגילים ולראשונה מזה כמה ימים, חייכתי.
שבת שלום 🙂


קשת רוזנטל
קשת, אשליה אופטית, אספנית זכרונות אובססיבית וחובבת מילים.
  • Facebook

הוספת תגובה